להיות בדרך
כדי להיות בדרך
עלינו להודות שאנחנו פגיעים.
במקום לחפש אחרי בטחון, דווקא
להרשות לעצמנו להיות חלשים, טועים, מפסידים,
בלי תחקיר על כל נקודה,
כי דווקא בטחון ללא רבב הוא שצריך לעורר את הספק הפנימי.
אז איך נודה בפגיעוּת כשלמדנו לחפש להיות ״בטוחים בעצמנו״?
הכרה בפגיעוּת דורשת קבלה רדיקלית -
המוכנות לקבל את הדברים כפי שהם ברגע הזה.
בלי להתעכב על שיפוט לטוב או רע, הדברים הם פשוט מה שהם.
וקבלה רדיקלית דורשת הכרה בהשתנות מתמדת -
הכל משתנה כל הזמן. איפה שאנחנו עכשיו זה לא איפה שנהיה מחר או ברגע הבא.
ולהכרה בהשתנות והיכולת ללמוד מהשינוי, שוב נזדקק לפגיעוּת -
אנחנו לא מושלמים, אולי אפילו רחוק מזה,
אבל אולי זה גם לא כזה משנה כמו שהתרגלנו להאמין.
אם שוב מצאנו עצמנו מסתבכים במעגל שבין פגיעוּת—קבלה—השתנות,
אולי הגיע הזמן לכייל את המצפן הפנימי, לחזור ולחדד:
מהי עבורי משמעות ומטרה ראויה לחזור ולנוע בעולם?
